העיר הגדולה – מדוראי חלק 2

(את החלק הראשון תמצאו כאן)

ההליכה ברגל מהגלידה למקדש מינאקשי קלה וקצרה יותר, עכשיו כשאנחנו רעננים והבטן מלאה. הגלידה גם רוממה את מצב הרוח ונדמה שצעדינו קלים ולא קשה לפלס את הדרך בינות האופנועים והריקשות והמוני האדם. כשאנחנו ממש מתקרבים מצטרף אלינו אחד המקומיים בדרכו מאיפהשהוא להיכנשהוא ומנהל איתנו שיחה ידידותית. כשהוא מגלה שאנחנו מישראל הוא מספר שהוא אוהב ישראלים, היה בישראל ואפילו יודע כמה מילים. אחת מהן –'חייט' חוזרת שוב ושוב בעודו מתפאר בחנות שהיתה לו, בבדים המרהיבים שהחזיק, ובמיומנות שלו לתפור שמלה בשעה. הוא מברר לאן אנחנו הולכים ומנחש בעצמו שלמינאקשי. הוא מברך אותנו בביקור נעים ואנחנו בטוחים שזהו, היה מפגש נחמד עם מקומי חובב-ישראל.

אבל אז, כמו קולומבו, הוא מסתובב עם 'רק עוד דבר אחד!' – לדבריו, אורי לא יכול להכנס למקדש כי הוא לובש מכנסיים קצרים. גיא יכול כי הוא קטן, אבל אורי זה כבר עניין אחר. ידענו ששני ויעל צריכות להתכסות בשל אבל שאורי לא יוכל להכנס עם קצרים!? מזל שלחייט-לשעבר יש פתרון. הוא מכיר חנות מזכרות ששם נותנים בד קודאי (החצאית ההודית הלבנה שגברים לובשים) בחינם. הוא מבטיח שיקח אותנו לשם.

הסתדרנו.

החייט-לשעבר מוביל אותנו בין הסמטאות המקיפות את מקדש מינאקשי ונכנס איתנו לחנות בדים ומתפרה.

'- רגע, לא אמרת שחנות מזכרות…?'

'- כן, בטח. אבל לא תרצו לראות איך אנחנו תופרים שמלה בשעה?'

'- מה…?'

'- לא חייבת להיות שמלה. אולי הילדים ירצו איזו חולצה? או בשבילך, אדון? אנחנו עושים את זה ממש כאן.'

ועד שה'לשעבר' מ'חייט-לשעבר' צונח ופוגע בקרקע אנחנו כבר מבינים שנפלנו בפח: לא חייט, ולא חובב ישראל, ולא שמלה בשעה ולא חולצה. האיש פשוט סיילזמן פרו-אקטיבי שעושה את אותו התרגיל לכולם ומביא אותם למתפרות בסביבת המקדש. שם, אם הוא מצליח במכירה, הוא מקבל איזו עמלה.

יעל עוד היתה מנומסת עד שהבינה שלראות משהו נתפר בשעה עולה כמו המשהו הזה ואז גם צריך לקחת אותו. בינתיים נכנסה לחנות צעירה בריטית שקנתה שם חצאית ירוקה יום קודם, ביקשה לתקן משהו – 'אין בעיה, גברת. תשאירי. אם תוכלי לחזור עוד שעתיים.' תיקונים לוקחים יותר זמן.

סירבנו בנימוס, ואז בתקיפות, ואז הבטחנו שנבוא מחר, אבל התעקשנו שהחייט-לשעבר-והנוכל-ממש-עכשיו יעמוד בהבטחתו וייקח אותנו לחנות המזכרות שבה אפשר לשאול קודאי.

בחנות המזכרות הענקית אישרו שיש להם קודאי והם מוכנים להשאיל אותו בשמחה… אבל רק אם נסכים לעלות קודם לקומה האחרונה להשקיף מלמעלה על המקדש.

הבטחנו שנעשה את זה, אבל אם אפשר אחר כך, כי עכשיו אנחנו ממש רוצים ללכת למקדש ונהיה מאוחר. הסכימו.

וכך, הקודאי על אורי (מגרד, מעצבן, לא אופנתי, לא בא לו!), אחרי בדיקה בטחונית ארוכה ויסודית (אפילו לגיא) ואחרי שהפקדנו אצל המאבטחים את כל הציוד שלנו כולל הנעליים, באנו סוף סוף בשערי המגדל הדרומי של מינאקשי.

[אסור לצלם, אז תצטרכו להאמין לתיאורים הסובייקטיבים שלי]

המראה החיצוני של מינאקשי מרשים וייחודי – עשרות אלפי פסילים צבעוניים מקשטים את ארבעת מגדליו  המתנשאים מעל מדוראי. זה מפגן פיסולי/אדריכלי מרהיב שנראה במיטבו בתמונות באינטרנט ובגלויות, בעיקר בזכות טיפולי הצבע והפילטרים של התוכנות הגרפיות. בעין בלתי מרוטשת (של עיוור צבעים כמוני) הצבעים פחות עזים והאבק הרבה יותר דומיננטי, אבל זה עדיין מרשים.

העניין שתצליחו לגלות בביפנוכו של המקדש תלוי בכמה ילדים הבאתם איתכם, כמה סבלנות יש להם לשמוע על ההיסטוריה של המקום ולמה הוא כמו שהוא, וכנראה גם בכמה ידע יש לכם בתחום המיתולוגיה והדת ההינדית. את הילדים לא הצלחתי לעניין, למרות שזרקתי מילים כמו 'דלתות סודיות', 'אינדיאנה ג'ונס', וניסיתי אפילו לאתגר אותם בלתכנן שוד של אחד מתשמישי הזהב. השתעממו.

כשניסיתי להעזר במדריך קולי מקוון – האפליקציה החינמית Pinakin, גיליתי שהקריין ההודי מדבר במבטא כל כך כבד שלא הצלחתי להבין את האנגלית שלו. אולי בפעם הבאה ועם אוזניות.

שני אירועים קטנים הצליחו להציל את הביקור מכשלון מוחלט – האחד, חבורת גברים צעירים שהגיעו לסגוד במקדש, לבושים בקודאי כתום, מאופרים, ובחזה חשוף וצבוע. אלו עקפו אותנו ונכנסו בנחישות וכוונה לחלל בו עומד פסלה של מינאקשי. בעיניים נוצצות ובשפלות הרוח הכי עמוקה שראיתי אצל אדם מאמין, השתטחו על הקרקע שלפניה, ממלמלים משהו בהינדי. עומק האמונה שהקרינו, העיניים הנוצצות, כל המנח הגופני, הפגינו ראשוניות היולית וצמאון אדיר. כאילו שהם מחכים לעמוד מולה כבר שנים רבות.

'אתם רואים?!' התרעם עלינו אורי 'למה אני צריך קודאי? הם מסתובבים ערומים.'

האמת? הוא כנראה צדק. במקדש הסתובבו מאמינים ותיירים ועובדים מקומיים, כולם ברמות לבוש שונות. אם היינו נכנסים בתחתונים, או אפילו בלי, לא היו מזכים אותנו אפילו במבט.

האירוע השני שהציל את הביקור הוא ההאכלה של אחד האלילים (יכול להיות שזה גם פסלון של מינאקשי, אני לא מתחייב על זה):

לליבו של המקדש לא יכולנו להכנס – רק הינדואיסטים אדוקים יכולים, או תיירים ששילמו למדריך סכום נכבד של כמה מאות רופי (אנחנו החלטנו לחסוך את הכסף בהנתן השעמום שהילדים הפגינו), אז אחרי סיבוב בחצר הפנימית וגיחה מהירה לחדרים פתוחים לקהל הרחב הסתובבנו ופנינו לחזור. בדרכנו החוצה חלפנו על פני תור אדיר של מאמינים שהגיעו לפוג'ת הערב (טקס התפילה). בעודנו עומדים ומביטים בהם, נשמעו צלילי פעמון ומחיאות כף, שאחריהם החל ההמון מפנה את מקומו למספר כהני דת שיצאו מהחלל הפנימי, כשהם מצלצלים בפעמון ומנדנדים קטורת. הם סחבו אפיריון ובתוכו פסל קטן, ועשו את דרכם בשיירה למבנה אבן קטן שבראשו כיפה. הבנו שהכיפה היא שולחן הסעודה והפסל באפיריון הוא הסועד. בעוד עשרות מאמינים מהקהל הרב מקיפים אותם (ואותנו), ביצע הכהן שהוביל את השיירה הקטנה את טקס ההאכלה – ל"עיניו" של הפסל הוא שטף את הכיפה הקטנה במים, פיזר עליה אורז מבושל ומתובל (או צבוע) ואחרי שצלצל מספר פעמים בפעמון, שטף את הכל וניקה את הכיפה כבדרך אגב. זהו. שלוש דקות. Fast food of the gods.

בשלב זה כבר לא היה לאף אחד כוח להמשיך ולשכנע את האחרים להמשיך לחקור את המקדש, אז יצאנו בחזרה למלון, דרך חנות המזכרות שהשאילה לנו את הקודאי.

(בדרך ביקרנו בשירותים הציבוריים הכי מטונפים שראינו עד אותה הנקודה בטיול – גיא טוען שאנשים שנכנסו לפניו פשוט השתינו על הרצפה בין המשתנות.)

בחנות המזכרות בת שלוש-ארבע הקומות ניסו כמובן למכור לנו משהו. כל דבר. מריהוט מגולף, דרך צעיפים מפשמינה (איפה זה בכלל?) סארי, חולצות משי, פסלונים, סטים של שח-מט (אורי היה חם על סט וממש התעקש שנקנה – אך ללא הצלחה), בשמים, תכשיטים… כל מה שעולה על דעתכם. עמדנו בפרץ והסברנו שוב ושוב שאנחנו מטיילים עם תיקים קטנים מאוד לאורך זמן רב, ושלמרות שהכל מאוד יפה אין לנו מקום. יצאנו משם בלי להוציא את הארנק מהכיס.

התחנה האחרונה לפני המלון היתה אצל רוכל שמכר מיץ קנה סוכר. עמדנו והתבוננו בו מפיק מקסימום טעם מקני הסוכר שלו – מעביר אותם במכונה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב עד שאפשר היה למכור גם אותם כמחצלת כניסה. את המים המתוקים הוא תיבל בלימון וצינן בקרח גרוס – וכל זה נשמע הרבה יותר טעים ורומנטי ממה שזה היה.

אורי ואני שתינו בהנאה מסוימת. גיא, שני ויעל עצרו אחרי שלוק. כשנפל לנו האסימון שאנחנו לא יודעים מאילו מים עשו את הקרח עצרנו גם אנחנו.

את היום סיימנו במסעדה של אחד המלונות בסביבה – לא משהו לספר בבית, חוץ מזה שלילדים היה חריף.

במדוראי בילינו עוד יום אחד לפני שיצאנו באוטובוס מקומי לקודאי-קאנאל. ביקרנו במוזיאון גנדי, בלונה-פארק של כמוניומנטים המבוססים על פלאי עולם וקינחנו במסעדה ההודית מכולן 'דומינו'ס פיצה'.