קטגוריה: מאור

עוזבים את ורקלה באמצעי התחבורה הכי הודי שיש: הרכבת. התחנה הבאה: מדוראי (Madurai), עיר בת 2,500 שנה עליה נאמר שהיא הנשמה של מדינת טאמיל-נאדו. מה שמפיח את הנשמה במדוראי הוא מקדש מינאקשי אמן (Meenakshi Amman Temple) שפעם היה חלק משבעת פלאי עולם. נוסף על כך, בעוד יומיים אמור להתחיל שם חג הפונגל (Pongal) שהוא חג הקציר, ואמרנו לעצמנו שנשלב בין השניים. נשמע טוב? גם לנו. אבל קודם צריך להגיע לשם. 260 קילומטרים מפרידים בין ורקלה למדוראי. ברכבת זה גדל ל-350 קילומטרים ולנו יש כרטיסים לנסיעת הלילה הכי עממית: נסיעת רכבת מס' 56701  Passengerשאורכה 12 שעות. יוצאים ב-18:30 ומגיעים ב-6:30, ממוצע נסיעה 30 קמ"ש. הכרטיסים שקנינו נרכשו במסגרת תכנית 'הרגע האחרון' ההודית, ה-Tatkal. מאחר שכרטיסי רכבת נמכרים חודשים מראש והרכבות מתמלאות, קבעה הרשות הממשלתית שמספר קבוע של כרטיסים יימכרו רק ברגע האחרון, 24 שעות לפני היציאה לדרך. מדובר בכרטיסי Sleeper בקרונות העממיים בהם נוסעים רוב ההודים, וכרטיס אחד מקנה לכל נוסע דרגש אחד, לא יותר ולא פחות. תיירים אחרים איתם הסתובבנו בורקלה נסעו...

ובו אספר על חוויית הגלישה הראשונה שלי, על סרג'נט, ליפו-קאהן וזקי הקטן. החוף העממי North Cliff מציע לתיירים שיעורי גלישה במחיר קטלוגי של 1200 רופי (קצת יותר מ-65 שקלים) ל-30 דקות. אורי ושני קפצו מיד על ההזדמנות, יעל הצטרפה באופן טבעי (או - טבעי שיעל הצטרפה) ואני בתפקיד, אז נגזר גם עלי לעלות על גלשן. קרטל הגלישה בנורת' קליף מנוהל על ידי סרג'נט. אין לו דרגה צבאית או משהו כזה, פשוט מישהו מתישהו לא הצליח לבטא סאנג'ין פעם אחת יותר מדי ומאז הוא סרג'נט. סרג'נט הוא היחיד באופרציה שיודע אנגלית ולכן הוא מנהל העסקים ומדי פעם גם עושה רוח כמורה לגלישה כשהוא מדגים לתלמידים הורדרדים שלו תנועות חתירה. הוא חייכן כמו שסיילזמן צריך להיות ונותן לך את התחושה שעושה עבורך מעל ומעבר. אם הייתי יכול הייתי מקדם אותו לקורפורל. סרג'נט הביט ביעל ומיד הסכים לעשות לה מחיר לארבעה - 4,000 רופי. יעל אמרה 2,000, הוא אמר 3,000, יעל אמרה שלום. סוכם על 2,500. אורי ויעל נבחרו להיות ראשונים וקיבלו כל אחד גלשן. השיעור התחיל...

  *הבהרה: כל התמונות בפוסט באיכות גבוהה בפורמט גלריה, אפשר ללחוץ והן תתגלנה במלוא הדרן. אז בואו נדבר רגע על ורקלה (Varkala): זוהי עיירת חוף קטנה במדינת קרלה, דרומית לחופי גואה וארמבול. ורקלה יושבת על צוק גבוה שדקלים מגיעים עד סיפו, ותחתיה שניים או שלושה חופים "גדולים" ועוד חופיפים קטנים בין לבין. לכל חוף שם משלו - אנחנו מתגוררים ליד North Cliff וצפונית אליו זה ה-Black Beach (למה לא The Northier Cliff?). האכסניה שמצאנו לעצמנו נקראת The Deauvill Resort והיא מנוהלת על ידי משפחה קטנה שהיגרה לפה לפני 17 שנים מאיזור אחר בהודו - כנראה לא משפחת דוביל. עוד לא הבנתי מה פשר השם שבחרו למקום אבל כבר שלוש פעמים הייתי צריך לבקש לפה הכוונה ומעבר לזה שאף אחד לא ידע לאיזו אכסניה אני מתכוון, כולם היו בטוחים שאני שואל אותם על The Devil's Resort ולקחו צעד אחד אחורה. בסוף מצאנו. אכסניית דוביל נמצאת במרחק של 150 מטר מהטיילת של הצוק הצפוני ומבחינת value for money היא במיקום מעולה. לקחנו שני חדרים לשבעה לילות...

פוסט ארוך במיוחד ובו נספר על 48 השעות הראשונות: המראות, נחיתות, יחסים בינלאומיים, אלתורים של הרגע האחרון, תקלות צפויות ותקלות בלתי-צפויות, עד ש(ספוילר) הגענו לאינקרדיבל אינדיה ולנקודת המוצא של המסע. "בטח! זה שטויות לנסוע דרך מדינות ערב!" המסלול שקבענו לעצמנו מתל אביב למומבאי לקח אותנו דרך איסטנבול-כוויית-בחריין ותחנה אחרונה מומבאי (זה לפני הטיסה הפנימית מומבאי-טריונדרום). היה ברור שזה מסלול לא רגיל ואפילו יוצא דופן, אבל העדר הערות האזהרה מחד והאמירות ששמענו ממכרים ובני משפחה שאין בעיה לנסוע דרך דובאי, דוחה, ריאד וכו' מאידך,  שכנעו אותנו ששווה לנסות - שווה ברמה של בין $100-$200 לכרטיס. אז קנינו. אז... קנינו. ואם קונים אז נוסעים, נכון? באיסטנבול, בעודנו מנסים לעלות למטוס גילינו שלא. לא נוסעים לשום מקום. אבל אני מקדים את המאוחר. נתחיל בהתחלה: "זו המראה לצורך נחיתה." את הטיסה מתל אביב לאיסטנבול בילינו בנעימים. אמנם היה צפוף אבל החוויה הראשונית של אורי וגיא לטוס במטוס ועוד למדינה אחרת היה מדבק - ההמראה היתה מאורע ממש מלהיב (אורי לשני: "יוווווו! איזה כיף! אני לא מאמין שאת לא אוהבת את זה!" -...