עוזבים את ורקלה באמצעי התחבורה הכי הודי שיש: הרכבת. התחנה הבאה: מדוראי (Madurai), עיר בת 2,500 שנה עליה נאמר שהיא הנשמה של מדינת טאמיל-נאדו. מה שמפיח את הנשמה במדוראי הוא מקדש מינאקשי אמן (Meenakshi Amman Temple) שפעם היה חלק משבעת פלאי עולם. נוסף על כך, בעוד יומיים אמור להתחיל שם חג הפונגל (Pongal) שהוא חג הקציר, ואמרנו לעצמנו שנשלב בין השניים. נשמע טוב? גם לנו. אבל קודם צריך להגיע לשם.
260 קילומטרים מפרידים בין ורקלה למדוראי. ברכבת זה גדל ל-350 קילומטרים ולנו יש כרטיסים לנסיעת הלילה הכי עממית: נסיעת רכבת מס' 56701 Passengerשאורכה 12 שעות. יוצאים ב-18:30 ומגיעים ב-6:30, ממוצע נסיעה 30 קמ"ש.
הכרטיסים שקנינו נרכשו במסגרת תכנית 'הרגע האחרון' ההודית, ה-Tatkal. מאחר שכרטיסי רכבת נמכרים חודשים מראש והרכבות מתמלאות, קבעה הרשות הממשלתית שמספר קבוע של כרטיסים יימכרו רק ברגע האחרון, 24 שעות לפני היציאה לדרך. מדובר בכרטיסי Sleeper בקרונות העממיים בהם נוסעים רוב ההודים, וכרטיס אחד מקנה לכל נוסע דרגש אחד, לא יותר ולא פחות. תיירים אחרים איתם הסתובבנו בורקלה נסעו בעצמם בקרונות המחלקה השלישית, השנייה ואפילו הראשונה, וגם המליצו לנו, אבל אנחנו מתכננים טיול ארוך יותר, מורכב יותר, ואנחנו לא צריכים שיפנקו אותנו.
אז כרטיסי Sleeper.
אבל… הרשות לא מאפשרת לרכוש אותם בכמות העולה על ארבעה כרטיסים במכה ומה לעשות שאנחנו חמישה? עושים שתי הזמנות. ככה יוצא שאני בקרון S1 ויעל והילדים מרחק שלושה קרונות ב-S4. מנהל התחנה אמר שזו לא בעיה והכרטיסן יעשה לנו סדר וידאג שנהיה יחד. אמר אז אמר.
עלינו לרכבת, התמקמנו בקרון S4, והמתנו לכרטיסן.
האמת? הופתענו לטובה והיינו בטוחים שניצחנו את המערכת. קרון הסליפר מכיל קרוב ל-70 דרגשים, ומחולק במחיצות לתאים של 8 דרגשים בכל תא: שלושה דרגשים מול שלושה דרגשים, ושניים נוספים אנכיים להם. בכל תא שקע חשמל לטעינה של סלולריים, תאורה ומאווררים. בכל קרון תוכלו למצוא גם שני תאי שירותים שמתהדרים במערכת שטיפה ביולוגית. הגענו למקומנו וראינו שאנחנו כמעט לבד, עם המון מקום לתיקים ולרגליים. הכרטיסן בטוח יוכל לסדר לנו להיות יחד.
חוויית הנסיעה בקרון S4 הייתה נעימה ופסטורלית, אפשר לומר אפילו רומנטית. רוכלים עברו בקרון והציעו צ'אי, סמוסה מכל מני סוגים, וממתקים. אחרים הציצו מהחלון והציעו ארוחות בחמגשיות: אורז ביריאני, צ'אפאטי וקארי מסוגים שונים. אנת'וני בורדיין ושפים-מטיילים אחרים בוודאי עשו מנסיעות כאלה מטעמים טלוויזיוניים.
הנוסעים ההודים חוגגים: נראה שהאכילה ברכבת בתחילת הנסיעה היא כמו טקס עבורם, חלק משמעותי בנסיעה שאין להחמיץ. כולם אוכלים על הדרגשים, בידיים, בלי לעשות חשבון.
מובן שיש לזה השלכות בשירותים ובתאים עצמם כשהקרון הופך לסביבה טבעית לג'וקים. לא גדולים כמו אלו התל אביבים אבל אותו הסוג. להודים לא אכפת וכולם חיים יחד עם כולם, וגם באותם מספרים. לרגע אחד היו לי בפריים בדיוק ששה אנשים וששה ג'וקים. נשבע במינאקשי!
כך חלפו להן השעתיים הראשונות והכל נראה סביר וסביל. סליפר?!? הא! אנחנו עוברים את המבחן הזה בקלי קלות ונה לכל המפונקים מאירופה וקנדה שמשלמים פי כמה וכמה על כרטיסים במחלקות של עשירים.
ואז הגיע הכרטיסן לעשות סדר.
בלי לשים לב, התמקמנו בצורה לא הגיונית – במקום שאני אצטרף לקרון של יעל והילדים, היכן שיש לנו ארבעה כרטיסים, עשינו הפוך. הכרטיסן, אדם הגיוני ומנומס – שלח אותנו להסתדר ולהתארגן בקרון השני – S1. לקחנו את כל הציוד שלנו ועשינו את דרכנו מרחק שלושה קרונות למקום החדש. עכשיו הרכבת היתה כבר די מלאה ולעבור עם הציוד היה לא נעים. מה עוד שהתברר שזה סוג של שנמוך: בדרך ראינו את כל סממני הסבבה הולכים ונעלמים: שקעי החשמל, אבזמי הבטחון בדרגשים, המפסקים התחלפו ממפסקי פלסטיק לבנים ומודרנים לסוויצ'ים גסים שלפעמים אי אפשר להזיז בכלל. נוסף על אלה, ראינו גם שינוי בסוג האוכלוסיה – ככל שטיפסנו במעלה (או במורד) סדר הקרונות נגלו לפנינו אזרחים מסורתיים יותר, לבושים בפשטות צבעונית, שלא דוברים אנגלית. נותרו הנהונים ותנועות ידיים.
באופן מוזר, גם הג'וקים נעלמו. (מה שמוכיח שכן, לג'וקים יש קו אדום.)
הגענו לביתנו החדש וגילינו שכבר יושבת בו משפחה שלמה, סועדת את ליבה בביריאני מתובל. אם בקרונות הקודמים סעדו אנשים בחמגשיות, כאן הוגש האורז הצהוב כשהוא עטוף בעיתון. הפרינט עדיין חי.
המשפחה המקומית הופתעה מאוד לראות אותנו. גם הם חשבו שיש להם קרון פרטי, והנה מגיעים חמישה תיירים קלולסים וסוגרים עליהם את השולחן. למרות שסימנו שזה בסדר ושיקחו את הזמן, הם הזדרזו לקפל, בדרך משאירים אורז על הרצפה ובין הכפכפים והסנדלים. ארבעת הדרגשים שהוקצו לנו היו האמצעיים והעליונים, זה מול זה. דרגש תחתון אחד היה שייך לסבת המשפחה, ואילו זה שמולו נותר ריק.
כשהגיע הכרטיסן לעשות סדר הקצה לי את הדרגש התחתון, מול סבתא.
אבל נראה שלמשפחה ההודית היה עניין עם זה שאשכב מול הגברת המכובדה והם הסבירו בתנועות ידיים והנהונים שזו טעות ושהדרגש שייך להם. היה לי ברור שאם אתעקש אז הדרגש יהיה שלי ושהם לחלוטין רוצים את הדרגש בשביל עצמם, אבל אני מודה שאז (אתמול!) עוד הייתי בתחושה של תייר אורח, בוחר להאמין שלמקומיים אין סיבה או רצון לעבוד עלי או לנצל אותי. ויתרתי.
וכך כל אחד עלה על יצועו הכחלחל והדביק, עם התיק האישי שלו ומה שבחר להעביר איתו את הזמן. יעל עלתה לדרגש יחד עם גיא ואני קיבלתי את הדרגש העליון ביותר מעל כולם, ואפילו מעל המאווררים (מיד נזכרתי באחת מתקופות השירות שלי במילואים באחד ממוצבי החרמון, גם אז ישנתי במרומיה של תלת קומתית, רק בחדר סגור מלא במילואימניקים ולא בקרון מחניק מלא בהודים.)
וכך המשיכה הנסיעה אל תוך הלילה. עשרות אנשים מצטופפים בקרון ישן, כל אחד עם הסיפור שלו והחיים שלו. והרכבת עוצרת ועומדת יותר משהיא נוסעת. עצירות של רבע שעה, וחצי שעה, ואפילו שעה. לקראת סופו של הלילה, בארבע וחצי, הרכבת עצרה לשעה שלמה עד שלרגע תהינו אם הגענו כבר למדוראי והסדרנים פשוט מחכים לשש וחצי כדי לספר לנו ולשלוח אותנו החוצה.
נוסעים עולים ויורדים, שוכבים וקמים. בכל הגילאים: זה אב המשפחה שחוזר הביתה מכמה ימים בעיר זרה, וזה איש מכירות שמסתובב עם ג'יימס בונד פלסטי ישן. זה עולה לדרגשו, סוגר את החלון שקודמו השאיר פתוח לרווחה, וזה מעיר פולש שטעה במקומו (או שלא.) והכרטיסן עובר שוב ושוב, מוודא שכל המקומות התפוסים תפוסים ולכולם תעודת זהות. התינוק שנרדם סוף סוף מתעורר, ואז שוב חוזר לישון.
אני מלמעלה מביט בזה עם הג'יימס בונד פותח את המזוודה כדי לגלות ערימת דפים לבנים. הוא מוציא את דף הנייר מראש הערימה ומנגב את הדרגש . אז הוא מוציא שמיכה דקה המקופלת בצנעה מתחת לדפים, פותח את קפליה ומתכסה. אחרי שיחה קצרה עם חברו למפלס, מה שנשמע כמו דיון קצר על ענייני היום, מישהו מכבה את האור וכולם הולכים לישון עד התחנה הבאה. אצל קרליבך זה היה נשמע רומנטי, אותנטי ומלא בפולקלור, אלא שהג'יימס בונד, שניה לפני שעוזב אותנו לעולם החלומות, משחרר נפיחה בניחוח ביריאני. קרליבך עף מהחלון, משאיר אותנו עם חנוך לוין, עד התחנה האחרונה.
התינוק שבכה ונרדם שוב בוכה, ולרגע אני תוהה אם זה לא אני. אני מסתובב לכאן ולכאן, מצליח לדפוק את המרפק בפס החיזוק שמחזיק את המיטה באוויר, את הברך במחיצה (כבר בפעם החמישית או השישית) ואת הראש בתקרה (רק פעמיים.) באחד הסיבובים אני מבחין שאחד הנוסעים ששכבו פה קודם כתב את שמו של וישנו, האל ההינדי, על סורגי המחיצה. כנראה שגם הוא חיפש נחמה.
למטה, בדרגש התחתון, שוכבת הסבתא ומולה נשכב כנראה סבא. מצבו הבריאותי לא מי יודע מה והוא לא מפסיק להשתעל ולכחכך מעומק הריאות, כאילו שכב במסדרונות של מחלקה פנימית בדיוק כשהשר בא לבקר.
שכן בדרגש התחתון לא מצליח להירדם עם אור דלוק, לא משנה איפה בקרון. הוא קם וניגש לכבות, מוריד סוויצ' ישן ומוריד עלינו חושך מוחלט. הרעש של הסוויץ' הישן מעיר חבר אחר, שמיד מדליק את האור אצלו כדי לראות על מה הרעש. שמח.
והחבר'ה שלי מצליחים לישון באמצע כל זה.
אני נרגע. שוכב על הגב עם ראש על התיק, קצת קצת יותר ארוך מהדרגש. אצבעות הרגליים שלי מלטפות את ההודים הגבוהים שעוברים במעבר בדרכם לשירותים או להשד יודע לאן.
הייתי בטוח שהבחור מצידה השני של המחיצה נוחר ממש חזק. כשהוא באמת התחיל התברר שזה חבר שני דרגשים הצידה ולמטה שנוחר אפילו עוד יותר חזק ממה שיכולתי לדמיין שמישהו מסוגל לנחור .
בארבע וחצי עוצרים לשעה שלמה. הרבה מן הישנים מנצלים את ההזדמנות להתרענן בשירותים ובתור לשירותים. שיעולים , קינוחים, מחיטות אף, ועוד קולות ונוזלי גוף. העיקר שהיה לכולם קר כשהרכבת כן נסעה וסגרו את המאווררים והחלונות ….
במצב כזה אני תוהה למה וישנו ולא קאלי?
יעל, ששוכבת דרגש אחד תחתי נמצאת בדיוק בגובה כדי לשמוע ולראות את סבא מנקה את כל מערכת הנשימה שלו לתוך אחת משכבות הלבוש שעליו. הוא מגלגל את הכל ומכניס לכיס בצד השני של החולצה. היא מסתובבת לגיא ומנסה להזכר עד מתי הויזה שלנו.
מזל שכבר חמש וחצי ותכף מגיעים.
בשש וחצי נשפכנו עם הילדים והציוד לאמצע מדוראי, פוגשים לראשונה את הנשמה של טאמיל-נאדו ואת הודו האמיתית.
בשבע כבר היינו במלון, משחזרים את סצינת הקרצוף של של סטיבן ריאה מ'משחק הדמעות'.
אחה"צ כבר נתנו למדוראים לעבוד עלינו שוב. אבל זה בפוסט אחר.
וואו. הכי חזק עד עכשיו. המון נסיעות עשיתי ככה. קשוח מאוד. החזרת אותי לשם. אתם פסיכים ולמרות זאת גאה בכולכם ❤️
"הפרינט עדיין חי"… 🙂
צחקתי בקול רם.
כבר מחכה לפוסט הבא!
נשיקות וחיבוקים לכולם!!
איך אפשר להתגעגע לבית הספר ככה? 🙂 נשמע מלמד, מגבש ובעיקר מלא תבלינים! מתגעגעים אלייך שני!
יה סחטיין !!!! נראים טוב
חבר'ס!!! יושבת כאן עם נעמי ירוקה מקנאה, תיהנו המוןןןןן ותחזרו מהר
שלומית
מאור, אני מרגיש שאתה בדרך להארה ריחנית, אה…. רוחנית ! אני מרגיש איך אתה מעמיק בתוך התחושות והרגשות שלך. (גם אני הייתי במיטה למעלה – תאמין לי עדיף מאשר עם פשוטי העם)
נ.ב
אני על הרצפה מהפוסטים שלך
(נקי מג'וקים סו פאר)
אני שמחה שאתה מוצא נחמה בכתיבה. זה נותן לסבל משמעות.
וההומור שלך משובח מדי.. חצי מהבדיחות על סרטים אני לא מבינה..
אתם גיבורי על ורחבי אופקים. וצרי רכבות. צריך למצוא לכם שמות חדשים.
[…] למקום שקט יותר. אנחנו מגיעים לעיר בשש וחצי בבוקר אחרי הנסיעה הראשונה ברכבת סליפר. כולנו עייפים ומרוטים במידה זו או אחרת, ואנחנו יוצאים […]
תהיו חזקים!