עורבים

בעיירת חוף שחלק גדול מעסקיה מבוסס על דגה מצופה שתהיה קהילה גדולה מאוד של ציפורים זוללות דגים – שחפים, שקנאים, אנפות ועוד כאלו וכאלו בעלי כנף 'לבנים'. אבל התיירות בורקלה חזקה יותר מהדגה ומושכת קהילה מעופפת אחרת לגמרי: מאפיה של עורבים שחורי כנף – לא כאלה תרבותיים שצועקים שהחורף מגיע ולא כאלה גותיים חובבי בלדות, אלא עורבים ערסים מארץ הערסווטים, שבמקורם שפה מורכבת ומלאת ניואנסים שנשמעת כרוויית קללות וגסויות לה-פמיליה סטייל. החבורה הזו סילקה את כל להקות הציפורים האחרות והפכה את המקום לשטח שלה. הם מתנהגים כאילו הם בעלי הבית כאן ובמקום להודות שבזכות ההתיישבות המקומית והתיירות הם זוללים מכל הבא ליד, נשמעים כאילו הם מתלוננים כל הזמן ומנסים לגרש אותנו מכאן.

לאן שלא תסתכל תראה אותם – שחורים, קופצניים, מביטים בך בחזרה בעין אחת. תמיד יש אחד מהם בפריים – מאחורי צביר של אגוזי קוקוס ירוקים, מאחורי עלווה צפופה ורחבה במיוחד, על מרפסת של גסטהאוס סמוך, על מראה של טוק טוק, על החוף, במסעדות ועל הגגות, אבל בדרך כלל יש הרבה יותר מהם. אם אתה לא רואה – תקשיב ותשמע. שיחות שלמות עפות לנו מעל הראש, רובן תכנונים על הטרף הבא וביקורת על תייר זה או אחר – "האהבל הזה תמיד שוכח להשאיר את הכפכפים." או "הטמבל הזה תמיד נועל כפכפים של אחרים כשהוא יוצא מהמסעדה." וטקסטים הרבה יותר גסים  – בדרך כלל כשהם מישירים אליך מבט.

אתמול היינו קורבנות לשתי התקפות ישירות ועדים לאחת נוספת: עורב חצוף אחד חטף את הטוסט של יעל היישר מהצלחת, ואחד אחר נזף שוב ושוב בתיירת יפנית שניסתה לאכול מנת אורז מוקפץ, בכל פעם חוטף לה ביס ישר מהצלחת. כל כך לא היה לו אכפת ממנה ומכל הסועדים מסביב שתוך כדי המונולוג שלו היא הספיקה להוציא בנחת מצלמה, להרכיב עליה עדשה, לכוון אליו ולצלם.

השיא הגיע כששלושה עורבים עקשנים שמו מקור על שתי שקיות תפוצ'יפס שהבאנו לחוף, קרעו אותן וחגגו על המלוחים שבפנים בזמן שאנחנו היינו במים. גיא היה שבור. עד שקנינו חטיף לא חריף, מגיעים שלושה בנדיטים ומצליחים לגנוב אותו מתחת לתיק, לנעליים ולמגבות?! הוא נשבע לנקום. אורי לעומתו היה מבסוט – "במקום לעשות פרויקט מביה"ס על ציפורים נודדות יש לי פה סיפור שלם עם עורבים."

כל זה עד רדת החשיכה. אז, יוצאים העטלפים…