מדוראי

כל יום – חדש.
כבר שבועיים וחצי שאנחנו במסע.
רק שבועיים וחצי? וכאילו חיים אחרים והעולם שהשארנו מאחור כמו זכרון עמום.
כל יום מרגיש כמו כמה ימים דחוסים. הכל חדש, אחר.
אולי צריך לספור שנות טיול כמו שנות כלב?
מדוראי. עיר גדולה יחסית שכשקראנו עליה נאמר שהיא הנשמה של טאמיל נאדו. עם מקדש מפורסם ביותר – מינקשי. עשינו קצת עבודת הכנה, הילדים קיבלו משימות. אורי סיפר על מקדש מינקשי הידוע. שני סיפרה על מנהגי חג הפונגל שמגיע בימים הללו.
עיר גדולה. עמוסה, רועשת, צפופה.
המקדש יפה מבחוץ, די מרשים למרות האבק שדבק בו ומקהה מעט את הצבעים.
הוא מוקף במלכודות תיירים- חייט ש"במקרה" התחיל לדבר איתנו ברחוב וגרר אותנו לחנות שלו לראות איך הוא תופר ולנסות למכור לנו חולצה או משהו שיתפור במקום. אם לא אצלו- אז ישכנע אותנו שחייבים להתכסות בבואנו למקדש ויכניס אותנו לחנות סמוכה להשאיל כיסוי. שם יציעו המוכרים לעלות עד למעלה כי יש נוף נהדר למקדש. כמובן, לא חייבים לקנו כלום. אבל אולי גבירתי, רק תסתכלי על הסחורה, בטח יש פה משהו שימצא חן בעינייך? קבצן שלא ברור אם יש לו רקע דתי אמיתי או רק זו דרכו לאסוף נדבות ניגש עם קערה מלאה באפר, מורח את מצחנו בעל כורחנו וסוחט נדבה. נשים עם צמידים למכירה נותנו לי ולשני פרחים, או מדביקות טיקה זולה על מצחנו (NO MONEY, MAM, FREE)- מתחילות לספר על בנותיהן וחייהן ומבקשות שנקנה צמיד.

נכנסים למקדש, נעליים משאירים בחוץ. שטח המקדש ענק. חלקו עזובה, שברי אבנים, ללא כל חן. ריחות של צואה באויר. ואז פתאום פסלים וציורים על הקירות, על התקרה. איזור שמתערבבים בו תיירים והינדו מאמינים. אני עומדת מול פסל של האל גנשה ופתאות נעמדת לידי קבוצה של הודים, לבושים בחצאית בד בחלקם התחתון, חזה חשוף, למעט שרשראות, משתטחים אפיים ארצה ליד הפסל, עושים תנועות טקסיות בעודם שוכבים על הרצפה וקמים. מספר קבוצות כאלו, לכל אחת צבעים שונים של בגד- האם בעל משמעות? כנראה, אך לא היה את מי לשאול. המרחב הולך ומסתעף, חדרים וחדרי חדרים. שלטים מכל עבר המגבילים את כניסת הזרים – רק להינדו מותר להכנס לאיזורים מסוימים. בכל זאת, מקום פולחן ולא מוזיאון. בדרך החוצה- דוכני דוכנים של אוכל, של קשקושים זולים, צעצועי פלסטיק, פסלים וגלויות. סימנו V על מינקשי.

את היום השני התחלנו במוזיאון גנדי- הזדמנות נפלאה לשיחות עם הילדים ועם עצמנו על מוסר, על כוונה, על בחירה. משם תכננו למשוך זמן על איזו מדשאה עד הארוחה הבאה. בלי להתכוון מצאנו עצמנו בגן שעשועים ואחריו ביריד משעשע- בנו דגמי מבנים חשובים בכל העולם ובעבור 40 רופי לכרטיס ניתן להתהלך בינהם ולהצטלם עם מגדל אייפל, עם פיזה, עם ספינקס ועוד. בהמשך מצאנו כמה מתקני לונה פארק- כל אחד בחר מתקן. היה יותר מלהיב ממינקשי 😉

החלטנו לעזוב את העיר הגדולה.
יוצאים לקודאיקאנל באוטובוס מקומי, ומשם ואטהקנאל- לפי המלצה של מטיילת שפגשנו.
עוד יום. עוד חוויות חדשות.