מאת Yael Gillerman152 תגובות
הזמן עובר. המסע מתרחק וזכרונות חדשים מכסים עליו.
אם זה ספר זכרונות שלנו, אז הנה, אני כותבת. שלא יגמר לי .
ספיטי – קינור. חור, מרוחק, דליל באוכלוסיה, קשוח,בלי חשמל או איטנרנט, ויפה. ממש ממש יפה.
איך נוסעים? בג'יפ או באוטובוסים מקומיים ("לוקאלים")? בעיני לא הייתה התלבטות. ברור שאוטובוס. לשמחתי המחיר של ג'יפ הטה את הכף לטובת לוקאלים. אספנו את מטלטלנו, אספנו את צביקה וגם את שרון, ארזנו איתנו רק מה שצריך, את השאר השארנו  בגסטהאוס בושישט ויצאנו אל הלא נודע.
הסיבוב של ספיטי קינור עובר בעמקים קינור (הנמוך יותר) וממשיך לספיטי. קינור הוא ירוק ירוק. ספיטי מדברי. ובדרך מלווה נהר גדול, לצידנו כמעט כל הזמן. הנופים מרהיבים. (אני חושדת שהחוויה של near death  בנסיעה מחזקת את זה :))
ג'יהבי- נקודת העצירה הראשונה. בשלב הזה עוד לא לגמרי ידענו מי ומה. מצאנו את עצמנו, לאחר חיפוש נרחב, כשהחשכה מתחילה לרדת, בלי מקום לשים ראש. אז יצרנו קשר עם בחור שניסה לשכן אותנו בגסטהאוס המרוחק שלו והצלחנו לשכנע אותו שיאסוף אותנו ויתן לנו ללון אצלו במחיר סביר. הצלחנו. אבל בבוקר הוא לא הסכים לעוד לילה במחיר דומה , אז שוב יצאנו לחפש. מצאנו – במעלה ההר, גבוה גבוה, מרחק התקף לב לצביקה, בקתות מתוקות עם נוף מקסים, ונטולות אורחים. אחרי משא ומתן קדחתני הצלחנו להגיע להסכם שמקובל על כולם. גם בקתות, גם אוכל, וגם חלל משותף גדול להקרנה של סרט אחרי האוכל (הזמנו גם את הצוות לשבת לראות איתנו). בקתות הפאר התגלו כלא לגמרי מוכנות לאכלוס. בבקתה של צביקה, למשל, לא היה איך לסגור את הדלת. מים חמים היו לפעמים. והחלון לא ממש נסגר. אבל הייתה נדנדה, ומגלשה, ומחבטי בדמינגטון, ונוף מקסים, ונחל חמוד למטה. וסרט בלילה.
תחנה הבאה- סרהאן.
יצאנו בבוקר מג'יהבי. עם תקווה בלב שההנחיות על מיקום התחנה וזמן ההגעה של האוטובוס נכונות (כי הלב של צביקה לא יעמוד בלעלות לגסטהאוס שוב אם זה לא יעבוד). אכלנו ארוחת בוקר בדאבה הקרובה לתחנה, שהייתה אחת המוצלחות בכל הטיול. כנגד כל הסיכויים הגיע האוטובוס. עלינו על הנכון. ויצאנו לדרך. אחרי תחנת ביניים והתלבטויות לגבי ההמשך עלינו על אוטובוס לסרהאן. נסיעה ארוכה ארוכה ומפותלת, דרך דרכי עפר צרות, בין מטעי תפוחים מקסימים לבתים-אתרי בניה. אין כמעט בית ללא תהליכי בניה/הרחבה/בניית גסטהאוס. הגענו לסרהאן. אז מה היה לנו שם? עשיתי לשני עוד תספורת. שיחקנו כדורגל וראינו מקומיים משחקים במגרש אדיר מימדים. ליטפנו כלבים. גיא השיג בטבעיות רוטב סויה מדאבה שכנה להיכן שאנחנו אכלו. ביקרנו במקדש המקומי. נפרדנו משרון.
תחנה הבאה – רקונג- פיו/קאלפה
אחרי 3 לילות בגסטהאוס החמוד שלנו יצאנו לתחנה הבאה. היום התחיל בטנדר שהסיע אותנו אל תחנת האוטובוס שנמצאת מעבר לחור גדול בכביש שהתמוטט. יורדים מהטנדר, עוברים את ההתמוטטות ומחכים לאוטובוס המיוחל. ומחכים . ומחכים. ומחכים. הגיע. נסענו. הגענו לרקונג פיו שהיא בעצם עיר קטנה ומעופשת והחלטנו להמשיך למעלה, לקאלפה.  אוטובוס לקאלפה. נסיעה שאמורה לקחת כחצי שעה לקחה פי 3 כי עלינו על האוטובוס שעושה סיבוב לכפר סמוך. פחד אלוהים. מתוך כל הנסיעות המפחידות בסיבוב הזה (והיו, אלוהים עדי) זו הייתה המפחידה מכולן. בלב כבר נפרדתי מכל אהובי. אבל הגענו. ושוב חיפשנו גסטהאוס. ושוב היה קשה. אבל מצאנו בסוף, במעלה ההר, מקום חמוד במחיר סביר עם בעלים חמוד עוד יותר. רק ששוב מדובר בטיפוס. שלחנו את מאור ברגל למעלה וכל השאר לקחנו טרמפ עם טנדר שהיה כיף ומפחיד כאחד.  מה עשינו בקאלפה? סיבוב למקדש הטיבטי. נוף מהמם. שיעור שקשוקה לבעל הגסטהאוס. פנקייק נוטלה. טיפוס על עצים. וירדנו יום אחד לעשות פרמיט לספיטי.
תחנה הבאה- קאזה
בשל מגבלת זמנים וצורך באינטרנט בשביל שמאור יוכל לעבוד הוחלט לקצר תהליכים – לקחת ג'יפ ישר לקאזה ולדלג על כמה כפרים בדרך.
הנופים היו מרהיבים. זכינו ביום בהיר ומהמם. הג'יפ היה צפוף. עוד יותר מלוקאל, אפילו. אבל הקצב נקבע על ידנו וזה היה נחמד.
קאזה היא ה-עיר שבדרך. אמור להיות חשמל. ואינטרנט. ובכלל תנאים נוחים יותר.
אבל, זו הודו. ו…לא ולא ולא.
מצאנו גסטהאוס. חשמל יש לפעמים בחלק מהיום. אינטרנט אין בכלל, יהיה מתישהו יותר לתוך העונה… עובדים על זה.
חוץ מזה, מסתבר שהמסלול שהתכוונו לעשות (להמשיך בספיטי עד קאזה ומשם למנאלי) לא אפשרי כי הכביש עדיין סגור.
הפתרון היחידי האפשרי- לעשות את כל הדרך חזרה……
נחנו כמה ימים בקאזה. ומה עשינו? מצאנו דאבה עם אחלה אוכל ואפילו הילדים אכלו מקומי. אורי נרדף ע"י כלבים ויצא בשלום. שיחקנו כדורגל בלי אוויר לנשום. שמענו בעל כורחנו אמן מקומי ששר וניגן באחת המסעדות. מאור הסתפר אצל ספר (פחות מפחיד מההוא באודייפור), ראינו טריליוני כוכבים בלילה.
תחנה הבאה- טאבו
החלטנו לעצור בדרך חזרה במקומות אחרים מאלו שעברנו דרכם בהלוך. אז טאבו נבחרה כתחנה ראשונה. כפר קטן. מוקף מדבר יפה. מקדש טיבטי. גסטהאוס חמוד מאוד, עם מסעדה לא רעה בכלל (סביח מוצלח!). משחק קריקט איזורי היה אטרקציה לכל הכפר, וגם אנחנו באנו וניסינו להבין מי נגד מי. מאור ואני אפילו יצאנו לנו לטייל בסביבה לאיזו מערה שאמרו עליה כל מני דברים טובים.
טאבו
תחנה הבאה- בתכנון רקונג פיו. בפועל- ישר לושישט בחזרה.
מטאבו לושישט ב27 שעות! איך זה קרה? לקחנו את האוטובוס מטאבו (בשלב הזה כבר היינו מומחים באומנות האמונה שאפשר לעמוד בנקודה סתמית במרחב שמישהו הצביע עליה כתחנה, עם שעה משוערת ויהיה בסדר) . התוכנית הייתה לנסוע כ7-8 שעות, לנוח לילה ברקונג פיו ולעלות על הבוקר על אוטובוס למנאלי. אז עלינו על האוטובוס. נסענו. הטלטלנו. עמדנו ואז ישבנו. ישבו עלינו. שני וצביקה גם זכו לפגוש קיא של ילדונת הודית ממש מקרוב. ואז הגענו לרקונג פיו, עוד לפני התחנה בה אנחנו יורדים. פתאום נשמעות צעקות מהעבר השני של הכביש "מ-נ-א-ל-י, מ-נ-א-ל-י". מאור, בגחמה של רגע, שואל אם אולי כדאי כבר להמשיך עד הסוף וזהו. התשובה הגורפת- יאללה. מורידים בשניה את כל מיטלטלנו (חוץ מהמקל של אורי שבצער רב נשכח מאחור) ועולים לאוטובוס למנאלי. מה כבר יכול להשתבש?
אז נסיעה שאמורה לקחת כ 7-10 שעות לקחת קרוב יותר ל20… בשלב מסוים עצרנו ליד מבנה והתחילו להעמיס שקים ועוד שקים ועוד שקים והזיזו אותנו עו ועוד קדימה. מסתבר שעלינו על אוטובוס שעושה גם חלוקת דואר….
בסוף הגענו. בשלום. ועם חוויות לרוב. חזרה לושישט שכבר הרגישה כמו בית לעוד ימים מספר לפני פרידה.

152 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *